לנה.נערה מתבגרת אשר עברה תלאות רבות.העבירה את נעוריה בארמון הרוזן זאברודסקי לאחר מצוד הנאצים אחרי היהודים בפולין.
הארמון היה נתון לשליטה נאצית ולכן שהותה שם היתה מסוכנת לשניהם [זאברודסקי וללנה גם כן]. לאחר מילוי חובתם של החיילים הנאצים בארמון,הארמון היה שב לידיו של זארודסקי בתור ביתו והיתה לו הזכות[לרוב האחריות] לתחזק אותו. אחרי שלנה הגיעה לאחר טלאות,טראומות והרבה זעזועים בעקבות מסעה לעבר הארמון , הרגלי חיו של זאברודסקי השתנו בקיצוניות. הוא נדרש לטפל בה,לטפח אותה ולגדלה כביתו. הוא רכש לה אהבה וכבוד. היא לאומתה החזירה לו גם כן אהבה אבל מתוך רחמים ויסוריי מצפון בעקבות מסירותו אליה. היא נתנה לו את בתולייה וחשבה שזה מספיק.
היא חיה בניתוק מן המציאות,המאפשר לה לחלום,לחשוב,לדמיין,לחוות חוויות שלא היו יכולות להיות מאופשרות בעברה.
ישנם סיפורים רבים על ילדים הניצלו בעקבות נדיבותם של מנזרים,אנשי דת וכולי בזמן השואה,אך לרוב לא היה מעורבים בהם קשרים אינטימיים.
זכויות הילד שלה נשמרו עד גיל מסוים עד שהחליטה למסור את גופה למען "תמורה" בשביל אותו אדון נדיב שהציל אותה ודאג לה במשך זמן רב.
רבים מן חסידי אומות העולם היו מצילים ילדים,נערים ומבוגרים יהודים בדרכים שכמעט ולא עולות על הדעת. מן המובן ניתן להסיק שגם זאברודסקי ראוי לתואר כזה אך ישנן סתירות מסוימות שבגללן ניתן לפקפק בהחלטה כזאת. למשל כאשר לקח את לנה לארמון בידיעה שהסכנה לשניהם היא עצומה,הסתכן והמשיך בפעולתו. הגבול בין אומץ לבין פזיזות הוא דק.
לא רק שהוא סיכן את לנה בהפקדתה לידי הנאצים, אלא גם סיכן את חיו.
תמיד אפשר לטעון ששקר לבן,לא יכול להזיק.עד לרמה כלשהי. העובדה ששיקר ללנה לגבי סוף המלחמה ונטישת הנאצים מן הארמון היא עובדה מזעזעת מפני שבאותן שנתיים יכלה לעלות לארץ ישראל,להתגבר על הטרגדיות והטלאות שעברה שם ,אך זאברודסקי שלל ממנה את זכותה לחירות ומבחינה טכנית, נחשבה לחטופה על ידיו למרות שלבסוף איפשר לה לעזוב,אך עם ייסורי מצפון לגבי "בגידתה" באדם היחיד שיכלה לקרוא לו משפחה.
אינסטינקט בסיסי של אדם כאשר הוא רואה אדם במצוקה הוא לפחד,ולאחר מכן לפעול [לרוב בפזיזות] בכדי לעזור לאותו אדם. זאברודסקי היה בודד וממורמר במשך שנים ולכן לא התנגד לחברה כלשהי, ולנה היתה בודדה והיתה זקוקה לעזרה ומחסה ולכן לא התנגדה להצעותיו של זאברודסקי. הוא לימד אותה תרבות,נימוס,קריאה,מוזיקה ועוד מפני שכך התחנך ורצה להעביר את המורשת הלאה. לנה היתה מאוד מרוצה מהמצב מפני שהצליחה להסתדר ולחיות בשלווה במשך 3 שנות המלחמה ושנתיים שחייה שמה בכפייה וללא ידיעה שהיא יכולה לעזוב.
ללנה לא היתה כל התנגדות מפני שטענה : "הוא היה טוב אלי.הוא היה כל כך טוב אלי! הוא עשה הכל..הוא הציל אותי.." [ע"מ 66]
אך מסתבר שגם חששה מן הרוזן. : "לא..אל תלכו עכשיו...אני מפחדת עכשיו! עכשיו אני מפחדת להיות לבדתי,בלעדיכם...גם מן הרוזן אני מפחדת..." [עמ" 66]
חששות רבות היו לה בזמן מגוריה בארמון. גם מפני הרוזן וגם מפני הנאצים. אך בסופו של דבר סיפורה נגמר בטוב.
מגישה : ג'ניה חודון ט'1
2.3.2009
הארמון היה נתון לשליטה נאצית ולכן שהותה שם היתה מסוכנת לשניהם [זאברודסקי וללנה גם כן]. לאחר מילוי חובתם של החיילים הנאצים בארמון,הארמון היה שב לידיו של זארודסקי בתור ביתו והיתה לו הזכות[לרוב האחריות] לתחזק אותו. אחרי שלנה הגיעה לאחר טלאות,טראומות והרבה זעזועים בעקבות מסעה לעבר הארמון , הרגלי חיו של זאברודסקי השתנו בקיצוניות. הוא נדרש לטפל בה,לטפח אותה ולגדלה כביתו. הוא רכש לה אהבה וכבוד. היא לאומתה החזירה לו גם כן אהבה אבל מתוך רחמים ויסוריי מצפון בעקבות מסירותו אליה. היא נתנה לו את בתולייה וחשבה שזה מספיק.
היא חיה בניתוק מן המציאות,המאפשר לה לחלום,לחשוב,לדמיין,לחוות חוויות שלא היו יכולות להיות מאופשרות בעברה.
ישנם סיפורים רבים על ילדים הניצלו בעקבות נדיבותם של מנזרים,אנשי דת וכולי בזמן השואה,אך לרוב לא היה מעורבים בהם קשרים אינטימיים.
זכויות הילד שלה נשמרו עד גיל מסוים עד שהחליטה למסור את גופה למען "תמורה" בשביל אותו אדון נדיב שהציל אותה ודאג לה במשך זמן רב.
רבים מן חסידי אומות העולם היו מצילים ילדים,נערים ומבוגרים יהודים בדרכים שכמעט ולא עולות על הדעת. מן המובן ניתן להסיק שגם זאברודסקי ראוי לתואר כזה אך ישנן סתירות מסוימות שבגללן ניתן לפקפק בהחלטה כזאת. למשל כאשר לקח את לנה לארמון בידיעה שהסכנה לשניהם היא עצומה,הסתכן והמשיך בפעולתו. הגבול בין אומץ לבין פזיזות הוא דק.
לא רק שהוא סיכן את לנה בהפקדתה לידי הנאצים, אלא גם סיכן את חיו.
תמיד אפשר לטעון ששקר לבן,לא יכול להזיק.עד לרמה כלשהי. העובדה ששיקר ללנה לגבי סוף המלחמה ונטישת הנאצים מן הארמון היא עובדה מזעזעת מפני שבאותן שנתיים יכלה לעלות לארץ ישראל,להתגבר על הטרגדיות והטלאות שעברה שם ,אך זאברודסקי שלל ממנה את זכותה לחירות ומבחינה טכנית, נחשבה לחטופה על ידיו למרות שלבסוף איפשר לה לעזוב,אך עם ייסורי מצפון לגבי "בגידתה" באדם היחיד שיכלה לקרוא לו משפחה.
אינסטינקט בסיסי של אדם כאשר הוא רואה אדם במצוקה הוא לפחד,ולאחר מכן לפעול [לרוב בפזיזות] בכדי לעזור לאותו אדם. זאברודסקי היה בודד וממורמר במשך שנים ולכן לא התנגד לחברה כלשהי, ולנה היתה בודדה והיתה זקוקה לעזרה ומחסה ולכן לא התנגדה להצעותיו של זאברודסקי. הוא לימד אותה תרבות,נימוס,קריאה,מוזיקה ועוד מפני שכך התחנך ורצה להעביר את המורשת הלאה. לנה היתה מאוד מרוצה מהמצב מפני שהצליחה להסתדר ולחיות בשלווה במשך 3 שנות המלחמה ושנתיים שחייה שמה בכפייה וללא ידיעה שהיא יכולה לעזוב.
ללנה לא היתה כל התנגדות מפני שטענה : "הוא היה טוב אלי.הוא היה כל כך טוב אלי! הוא עשה הכל..הוא הציל אותי.." [ע"מ 66]
אך מסתבר שגם חששה מן הרוזן. : "לא..אל תלכו עכשיו...אני מפחדת עכשיו! עכשיו אני מפחדת להיות לבדתי,בלעדיכם...גם מן הרוזן אני מפחדת..." [עמ" 66]
חששות רבות היו לה בזמן מגוריה בארמון. גם מפני הרוזן וגם מפני הנאצים. אך בסופו של דבר סיפורה נגמר בטוב.
מגישה : ג'ניה חודון ט'1
2.3.2009
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה